מעצר

״המשרד המרכזי להגירת יהודים” הוקם על ידי הכובשים הגרמנים. המשרד הורה למועצה היהודית לחלק  את צווי הזימון לעבודה.

צווי הזימון הראשונים נמסרו ב־5 ביולי 1942 ונשלחו בעיקר ליהודים גרמנים וליהודים שאינם אזרחי הולנד. בניגוד לטענות הכובשים הגרמנים, הגירושים בקיץ 1942 לא הובילו למחנות עבודה בגרמניה, אלא למחנה ההשמדה אושוויץ.

יהודים רבים חשדו בכוונתם האמיתית של צווי הזימון ורק מעטים התייצבו בנקודות האיסוף. הכובשים הגרמנים הגבירו את הלחץ על המועצה היהודית, אך נקטו גם באמצעים נוספים: הם ערכו פשיטות ועצרו יהודים בבתיהם בשעות הערב.

אידה אסטלה מתילדה ואן ראלטה־סימונס, נולדה בהאג בשנת 1895 ושרדה את השואה. היא נפטרה בהאג בשנת 1987, בגיל 92.

ההולנדסה סכאובורך היה תיאטרון באמסטרדם, אשר החל מ־20 ביולי 1942, נהפך בידי הנאצים לנקודת איסוף מרכזית. במקום הוחזקו גברים, נשים וילדים יהודים שנענו לצווי הזימון לווסטרבורק או לפוכט, וכן יהודים נוספים שנעצרו ברחבי העיר. לעיתים קרובות היה התיאטרון עמוס מאוד, ורבים נאלצו לשהות בו ימים ארוכים. לפי ההערכות, כ־46,000 יהודים עברו דרך מרכז מעצר זה.

הכובשים הגרמנים חייבו את כלל תושבי הולנד לשאת תעודת זהות זו. תעודות הזהות החדשות, שהונפקו החל מאביב 1942, היו קשות יותר לזיוף בהשוואה לתעודות הקודמות. 

בהמשך הוטבעה בתעודות הזהות של היהודים האות J בגדול. כך יכלו הכובשים הגרמנים והמשטרה ההולנדית לזהות בקלות יהודים במהלך ביקורת ברחוב.

החותמת המלבנית שבמרכז התעודה מציינת פטור: אדולף לבנבך לא נדרש להתייצב לעבודות כפייה, דבר שהגן עליו באופן זמני מפני מעצר וגירוש. המספר המופיע בפטור שימש לאימות הרישום במאגר ״המשרד המרכזי להגירת יהודים״.

לאחר שהגיעו לנקודת האיסוף בהולנדסה סכאובורך נרשמו העצורים על ידי עובדי המועצה היהודית. לצורך כך שימשו הן המלתחה והן הבמה באולם הגדול של בניין התיאטרון לשעבר. לאחר הרישום נדרשו היהודים למסור את המפתחות לדירותיהם. הכובשים הגרמנים הורו לאטום את הדירות ובהמשך לפנותן מתכולתן.

מעצרה של הדודה אווה הגביר את הסיכון שגם בן דודו של אפּ ריינר, סול, ייעצר. אחד השכנים התריע על כך בפני המשפחה, וסול נאלץ להסתתר.

תצלום זה של כיכר דניאל וילינק צולם על ידי תושבים מקומיים במהלך הפשיטה ב־20 ביוני 1943. האנשים שרוכזו על המדשאה והמדרכות הסמוכות צולמו בסתר מלמעלה. באותה עת כבר הסתתרו אפּ ובני משפחתו. 

עובדי ״המשרד המרכזי להגירת יהודים״ באמסטרדם תכננו ופיקחו על הפשיטה ב־20 ביוני 1943. הם ישבו במכונית שחנתה בקצה כיכר דניאל וילינק. ד״ר ורנר שרדר, נציג המשרד המרכזי באמסטרדם, ישב במושב שלצד הנהג. אלואיס גומבו, עוזרו של שרדר, ישב במרכז המושב האחורי.

תצלום זה צולם בידי הצלם ההולנדי למברטוס יספר דה קוק. דה קוק הצטרף ל־NSB בשנת 1940, ובשנת 1941 החל לצלם עבור כוחות הכיבוש הגרמניים. תצלומיו משקפים את נקודת מבטו של צלם תעמולה ומתעדים אירועים שלצלמים אחרים לא הייתה גישה.

באמסטרדם הוטל על היזם ההולנדי אברהם פולס לאסוף את רכושם של יהודים שגורשו או שנעלמו. מכאן נולד הביטוי העממי ״לפּלס״ (בהולנדית ״פּוּלסן״), שהתייחס לפינוי דירות ולביזה של תכולתן. מאחר שחפצי הבית והריהוט נועדו להישלח לגרמניה, הכול תועד בקפידה. עם זאת, שכנים ועובדי חברת פולס נהגו לקחת לעצמם חלק מן החפצים. פריטים רבים נגנבו או נעלמו, ובהמשך נרכשו על ידי סוחרים הולנדיים בשוק השחור.

ביוני 1943 סנדר ופְרֵיי טל יצרו קשר עם אחיה של פְרֵיי, שהתגורר בפלשתינה. הם קיוו להשיג אישור כניסה לאזור שהיה באותה העת תחת המנדט הבריטי.

יהודים שהחזיקו באשרות כניסה לפלשתינה נעצרו בדרך כלל מאוחר יותר מאחרים.

ב־10 ביוני הודיע הצלב האדום ההולנדי למשפחת טל כי יעקב (ז׳אק) וז דיאס קיבל מברק ובו בקשה לפעול למענם.

מברק זה היה רק אחד מהצעדים שהובילו בסופו של דבר לקבלת האישורים בידי המשפחה.

לא ידוע על תצלומים מהפשיטה האחרונה, שבמהלכה נעצרה משפחת טל יחד עם חברים נוספים מהמועצה היהודית. חנן בחר בתצלום זה כדי להמחיש כיצד בוצע המעצר. התצלום צולם על ידי צלם הולנדי עבור הכובשים הגרמנים, ליד מתחם הספורט בכיכר אולימפיה באמסטרדם. ב־20 ביוני 1943 נדרשו יהודים מהסביבה להתאסף במקום.